המלחמה המשונה

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מלחמת איראן-עיראק: מדוע פתח סדאם חוסיין במלחמה?

בפרק זה של “השבוע במזרח התיכון” מתארח פרופסור אמציה ברעם, מומחה לעיראק, כדי לדון בסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת איראן-עיראק בשנת 1980. לדברי ברעם, הייתה זו “מלחמה משונה”: יוזמה של מדינה אחת, עיראק, לתקוף מדינה גדולה ממנה פי שלושה, איראן, שהייתה בעיצומה של מהפכה איסלאמית תוססת. ברעם מסביר את שרשרת האירועים והמניעים שהובילו את סדאם חוסיין לקבל את ההחלטה המסוכנת.

ראשית העימות: מפלגת הבעת’ והשיעים

כדי להבין את שורשי המלחמה, טוען ברעם, יש לחזור לשנת 1968, עם עליית מפלגת הבעת’ לשלטון בעיראק. עלייתה יצרה מיד מתח עם האוכלוסייה השיעית, שהיוותה רוב במדינה, מכמה סיבות. ראשית, הבעת’ הייתה מפלגה חילונית באופן קיצוני, עם יסודות אתאיסטיים. מייסדה הרוחני, מישל עפלק, היה נוצרי. חילוניות זו הייתה קשה לעיכול עבור הציבור השיעי המסורתי.

שנית, סדאם חוסיין, שהיה האיש החזק במשטר, היה פרנואידי ופעל ביד קשה. הוא החדיר סוכני מודיעין לתוך המדרסות (בתי הספר הדתיים) בערים הקדושות לשיעה, נג’ף וכרבלא, והידק את הפיקוח עליהן, מה שעורר זעם רב.

הסיבה השלישית הייתה האידאולוגיה הפאן-ערבית של הבעת’. השיעים בעיראק, אף שהם דוברי ערבית, מהווים רוב של כ-55 אחוזים במדינה. אולם, במדינה פאן-ערבית מאוחדת, הם היו הופכים למיעוט זניח של אחוזים בודדים בתוך עולם ערבי-סוני. לכן, רובם התנגדו לרעיון.

הסכם אלג’יר והאופוזיציה השיעית

המתח עם השיעים החריף בעקבות התערבותו של השאה האיראני. בשנת 1969, השאה ביטל באופן חד-צדדי את הסכם הגבול מ-1936 בנוגע לנתיב המים שט אל-ערב, שהיה חיוני לעיראק, והחל לחתור תחת משטר הבעת’ באמצעות סוכנים שעוררו מרידות שיעיות. המשטר דיכא את המרידות באכזריות וגירש עשרות אלפי שיעים לאיראן.

בשנת 1975, חל מהפך מפתיע. סדאם חוסיין והשאה חתמו על “הסכם אלג’יר”, שפתר את סכסוך הגבולות. בתמורה, השאה הפסיק את תמיכתו במורדים הכורדים בעיראק וחדל מהחתרנות בקרב השיעים. אולם, לדברי ברעם, התנועה השיעית נגד הבעת’ כבר צברה תאוצה משלה. בראש האופוזיציה הפנימית עמד איש דת כריזמטי, מוחמד באקר א-סדר, ומפלגתו, “חזב א-דעווה אל-אסלאמיה”. ב-1977 פרצו שוב הפגנות ענק, שדוכאו. בתגובה, משטר הבעת’ הכריז רשמית שהשריעה (ההלכה האסלאמית) בטלה ומבוטלת, צעד שנתפס כהתגרות חמורה.

עליית חומייני והחשבון האישי עם סדאם

המהפכה האסלאמית באיראן בפברואר 1979 טרפה את הקלפים. למנהיגה, האייתוללה חומייני, היה חשבון אישי עם סדאם חוסיין. חומייני חי בגלות בעיר נג’ף שבעיראק מאז שנות ה-60. כל עוד סדאם היה אויבו של השאה, חומייני תמך בו בעקיפין. אולם, הסכם אלג’יר הפך את סדאם לידידו של השאה, אויבו המר של חומייני.

גרוע מכך, בשנת 1978, לבקשת השאה, גירש סדאם את חומייני מעיראק. ברעם מסביר שזה היה עלבון צורב במסורת הערבית, אך באופן אירוני, הגירוש שירת את חומייני. הוא הגיע לפריז, שם זכה לחשיפה תקשורתית עולמית שאפשרה לו לנהל את המהפכה מרחוק, חופשי מפיקוח המודיעין העיראקי.

לאחר עלייתו לשלטון, הפך חומייני לאיום קיומי על משטרו של סדאם. הוא היה אויב אישי, מנהיג דתי פונדמנטליסט מול שליט חילוני, ומנהיג שיעי שקרא לשחרר את האתרים הקדושים לשיעה משלטון סוני. חומייני גם ביטל את הסכם אלג’יר, ובכך איים לחנוק את המוצא הימי היחיד של עיראק.

ההחלטה לצאת למלחמה

ברעם מתאר הקלטה סודית של ישיבת ההנהגה העיראקית מ-15 בספטמבר 1980, שבה הציג סדאם את נימוקיו ליציאה למלחמה. היו לו ארבע סיבות עיקריות. הראשונה הייתה הבעיה הפנימית, כלומר האיום השיעי, שהוזכרה רק ברמז. השנייה הייתה האיום האסטרטגי על נתיב המים שט אל-ערב. השלישית הייתה הרצון להשפיל את חומייני, “לעולל את פניו בבוץ”, ולהוכיח לשיעים שמנהיגם חלש.

הסיבה הרביעית, ואולי המכרעת, הייתה ההערכה שצבא איראן מפורק. חומייני טיהר את הצבא הסדיר שירש מהשאה, וסדאם האמין שצבאו החזק והמצויד היטב יכריע את המערכה בקלות. ברעם מציין כי גם המודיעין הישראלי העריך באותה תקופה שסדאם מתכנן לתקוף, אך טעה לחשוב שהיעד הוא ישראל.

זרז נוסף להחלטה היה ניסיון התנקשות של מפלגת “דעווה” בשר החוץ העיראקי, טארק עזיז, באפריל 1980. בתגובה, סדאם הוציא להורג את מנהיג “דעווה”, מוחמד באקר א-סדר. חומייני הגיב בקריאה פומבית לעם בעיראק להפיל את משטרו של סדאם. מבחינת סדאם, לא נותרה ברירה אלא לצאת למתקפת מנע.

ערב הפלישה: הערכות שגויות

לדברי ברעם, שני הצדדים שגו בהערכותיהם. סדאם והנהגתו, למעט קולות בודדים, היו בטוחים בניצחון מהיר. אפילו שר ההגנה שלו, שהיה איש מקצוע, נאלץ להשיב בחיוב כשנשאל אם הצבא מסוגל לנצח.

בצד האיראני, מפקדי הצבא ביקשו מחומייני אישור לסגת להרי זגרוס כדי לארגן את הצבא מחדש, אך הוא סירב בתוקף. הוא הבטיח לשלוח את “משמרות המהפכה” הצעירים, שלטענתו יילחמו “כמו אריות”. ברעם מסכם כי המתקפה העיראקית, שנועדה לנצל את הפילוג באיראן, השיגה את התוצאה ההפוכה: היא איחדה את העם האיראני המפולג מאחורי חומייני, והאופוזיציה נגדו נעלמה כמעט לחלוטין.