מלחמת שמונה השנים

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

מלחמת איראן-עיראק: הסיבות, המהלכים והתוצאות

הפרק מארח את אלוף־משנה (בדימוס) פסח מלובני, איש אמ”ן לשעבר וחוקר צבאות ערב, לשיחה על מלחמת איראן-עיראק. מלובני, מחבר הספרים “מלחמות בבל החדשה”, “מצפון תפתח הרעה” ועוד, שירת כאיש אמ”ן שעסק בעיראק בתחילת המלחמה. בשיחה הוא מנתח את הסיבות לפרוץ המלחמה, שהייתה הארוכה ביותר במזרח התיכון במאה ה־20, את מהלכיה המרכזיים ואת תוצאותיה.

הרקע למלחמה

לדברי פסח מלובני, המלחמה, שנמשכה שמונה שנים, ביטאה עוינות היסטורית בין שני המשטרים ושתי המדינות. הרקע למלחמה מורכב מכמה גורמים. ראשית, סכסוך גבולות ארוך שנים, שהתמקד בנהר שט אל־ערב, מוצא ימי חיוני לשתי המדינות לצורך ייצוא נפט. שנית, עוינות מסורתית בין ערבים לפרסים ובין סונים לשיעים. על כל אלה נוספה היריבות הפוליטית בין משטר הבעת’ החילוני בעיראק למשטר האסלאמי המהפכני שעלה לשלטון באיראן ב־1979. באותה שנה עלה סדאם חוסיין לנשיאות עיראק, והוא ראה במהפכה באיראן הזדמנות לנצל את חולשתה. המשטר האיראני החדש, מצדו, פעל לערעור היציבות בעיראק, תמך באופוזיציה שיעית ואף היה מעורב בניסיון התנקשות בשר החוץ העיראקי, טארק עזיז.

נאמנות לאומית מול זהות עדתית

בוריס שואל אם הזהות הלאומית גברה על הזהות האתנית והדתית במלחמה. מלובני משיב בחיוב. הוא מסביר שההנהגה העיראקית הניחה שהאוכלוסייה הערבית בחבל חוזסתאן שבאיראן תתקומם ותצטרף לכוחות הפולשים, אך בפועל תושבי החבל הערבים נלחמו נגד הצבא העיראקי. באותו אופן, רוב הצבא העיראקי היה מורכב מחיילים שיעים, והם נלחמו בעוז נגד השיעים האיראנים. לדבריו, הנאמנות למדינה ולדגל גברה על כל שיקול אחר.

יחסי הכוחות ומהלכי המלחמה

מלובני מתאר את יחסי הכוחות בפתיחת המלחמה. לאיראן היו יתרונות של אוכלוסייה גדולה בהרבה (39 מיליון מול 14 מיליון) ועומק אסטרטגי. לעומת זאת, צבאה, שהיה מצויד בנשק מערבי, נחלש מאוד בעקבות המהפכה והאמברגו האמריקאי. הצבא העיראקי, לעומתו, התעצם מאוד מאז 1973 והיה הצבא הגדול במזרח התיכון, עם 12 דיוויזיות וכ־3,000 טנקים.

המלחמה, לדברי מלובני, התחלקה לכמה שלבים. היא נפתחה במתקפת פתע עיראקית ב־22 בספטמבר 1980, שכללה תקיפה אווירית רחבה בניסיון לחקות את “מבצע מוקד” הישראלי. התקיפה לא הצליחה לנטרל את חיל האוויר האיראני, והכוחות הקרקעיים התקשו להתקדם וספגו אבדות כבדות, למשל בקרב על העיר ח’ורמשהר.

לאחר בלימת העיראקים, עברה היוזמה לצד האיראני. באביב 1982, במתקפת נגד מוצלחת, הצליחו האיראנים לסלק את כל הכוחות העיראקיים משטחם. סדאם חוסיין הורה על נסיגה מלאה לגבול הבינלאומי והציע לסיים את המלחמה, אך האיראנים סירבו. מכאן ואילך, המלחמה הפכה לניסיונות איראניים לפלוש לעיראק ולהפיל את משטרו של סדאם, בעיקר בגזרת בצרה. במשך שנים התנהלה מלחמת התשה עקובה מדם, שכללה שימוש איראני ב”גלי התקפות אנושיים” וגיוס ילדים לחזית.

ההכרעה והסיום

נקודת מפנה חשובה הייתה במרץ 1986, כשהאיראנים הצליחו להפתיע את העיראקים ולכבוש את חצי האי אל־פאו בדרום עיראק. מלובני מתאר זאת ככישלון המודיעיני והמבצעי הגדול ביותר של עיראק במלחמה. בעקבות ההצלחה, הכריזה איראן על “שנת ההכרעה” ותכננה מתקפות ענק, אך אלו נכשלו וגבו מחיר אדיר בחיי אדם, מה ששבר את רוח ההתנדבות בציבור האיראני.

באפריל 1988, לאחר הכנות ממושכות, יצא הצבא העיראקי לסדרת מתקפות בזק. בתוך יומיים הם שחררו את חצי האי אל־פאו, ובמתקפות נוספות לאורך החזית מוטטו לחלוטין את המערך הצבאי האיראני. אלפי חיילים איראנים נלקחו בשבי, והצבא האיראני איבד את יכולתו להילחם. המצב הצבאי הקשה, יחד עם התקפות טילים עיראקיות על טהראן וערים אחרות, אילצו את ח’ומייני, במילותיו שלו, “לשתות את כוס הרעל” ולהסכים להפסקת אש באוגוסט 1988.

מלובני מסכם שאחת המורשות החשובות של המלחמה הייתה הפיכת השימוש בטילים בליסטיים נגד מרכזי אוכלוסייה ללגיטימי, תופעה שהשפיעה על סכסוכים עתידיים באזור.