מה הקטע של פקיסטן?

הסיכום הבא נוצר אוטומטית בידי בינה מלאכותית מתוך הקלטת הפרק, ובן אנוש לא בדק אותו. ייתכנו בו טעויות. ההקלטה היא המקור הקובע.

פקיסטן, הגרעין והמזרח התיכון

הפרק מארח את ד”ר ניר רייכנטל, מומחה לפקיסטן ולמניעת הפצת נשק גרעיני. השיחה עוסקת בהיסטוריה של פקיסטן, בנסיבות שהובילו אותה להפוך למעצמה גרעינית, ובאינטרסים המורכבים המנחים אותה כיום, כשהיא מוצאת את עצמה בתפקיד המתווכת המרכזית בין איראן לארצות הברית.

הקמתה של פקיסטן

לדברי ד”ר רייכנטל, פקיסטן היא מדינה צעירה שהוקמה ב-1947 כחלק מתהליך החלוקה של הודו הבריטית. הדרישה למדינה מוסלמית נפרדת, שהובילה “הליגה המוסלמית”, צברה תאוצה בשנות ה-40. בתחילה היא נתפסה כקלף מיקוח מול מפלגת הקונגרס ההודית, ששאפה להודו מאוחדת וחילונית. ואולם, הבריטים, שהיו מותשים אחרי מלחמת העולם השנייה ורצו “לקפל את העסקים” ולעזוב, הסכימו בסופו של דבר לחלוקה.

בוריס גורליק מעיר כי קל להאשים את הבריטים בכל צרות העולם, אך ד”ר רייכנטל מבהיר כי במקרה זה, האופן החפוז והכאוטי שבו בוצעה החלוקה, בתוך שישה שבועות בלבד, הוא שורש לרבות מבעיות היסוד של פקיסטן. תהליך העברת הסמכויות היה לקוי, הגבולות שורטטו באופן בעייתי שיצר מדינה מפוצלת לשני אגפים (פקיסטן המערבית והמזרחית, היום בנגלדש), והאזורים שהרכיבו את המדינה החדשה היו אזורי ספר נחשלים של האימפריה. הממסד האזרחי היה חלש, ותוך כעשור הצבא, שהיה הגוף המאורגן היחיד, תפס את השלטון בהפיכה. מאז, טוען רייכנטל, הצבא הוא הגורם הדומיננטי בפוליטיקה הפקיסטנית, אפילו יותר מבמצרים.

תוכנית הגרעין

ההחלטה לפתח נשק גרעיני התקבלה, לדברי ד”ר רייכנטל, בעקבות הטראומה הגדולה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת 1971, שבה הפסידה פקיסטן את חלקה המזרחי (בנגלדש) להודו. ראש הממשלה החדש, זולפיקר עלי בוטו, היה אובססיבי לרעיון הפצצה ואמר כי הפקיסטנים “יאכלו עשב” אם צריך, אבל ישיגו נשק גרעיני. הניסוי הגרעיני של הודו ב-1974 רק האיץ את המאמצים.

בתחילה ניסתה פקיסטן ללכת במסלול הפלוטוניום, אך לחץ אמריקאי על צרפת טרפד עסקה לרכישת מתקן להפרדת פלוטוניום. אז פנתה פקיסטן למסלול של העשרת אורניום באמצעות צנטריפוגות, טכנולוגיה שהייתה אז פחות נפוצה. את הידע הביא המדען עבד אל-קדיר ח’אן, שעבד בתאגיד הגרעין האירופי והציע את שירותיו לממשלת פקיסטן. בזכותו, כבר בתחילת שנות ה-80 היה לפקיסטן חומר בקיע.

מעורבות במזרח התיכון

ד”ר רייכנטל מסביר כי כל מדיניות החוץ של פקיסטן נגזרת מהעימות עם הודו. פקיסטן נמצאת בנחיתות מובנית מול שכנתה הענקית, וחוששת תמיד מפני איום קיומי מצידה. שאיפתה היא להגיע לאיזון אסטרטגי עם הודו, יעד שכנראה לעולם לא תשיג. אחת הדרכים להתגבר על הנחיתות היא גיוס תמיכה ממדינות המזרח התיכון.

לאחר 1971 פנתה פקיסטן למדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, ופיתחה עמן קשרים הדוקים: היא קיבלה סיוע כלכלי נרחב, ובתמורה סיפקה סיוע צבאי, אימונים ואף הציבה כוחות להגנת הממלכה הסעודית. במקביל, השתמשה בטכנולוגיה הגרעינית שלה כדי לקנות עומק אסטרטגי. היא סיפקה ידע גרעיני לאיראן, בתקווה שזו תתמוך בה מול הודו, וגם סעודיה מימנה בנדיבות את תוכנית הגרעין, ככל הנראה בתמורה למטרייה גרעינית עתידית.

התיווך במשבר האיראני

במשבר הנוכחי בין איראן לארצות הברית, פקיסטן הפכה למתווכת כמעט בלית ברירה, לאחר שאיראן תקפה מתווכות פוטנציאליות אחרות. לדברי ד”ר רייכנטל, פקיסטן חוששת מאוד ממלחמה, שעלולה להוביל לקטסטרופה מבחינתה. תרחיש אחד הוא נפילת המשטר באיראן ועליית משטר פרו-מערבי, שיהפוך לחזית עוינת נוספת עבור פקיסטן. תרחיש שני הוא פירוק תוכנית הגרעין האיראנית, מהלך שלתפיסת הפקיסטנים יהפוך אותם ליעד הבא של מאמצי הפירוז הגרעיני, בשל עברם הבעייתי בהפצת טכנולוגיה גרעינית. בנוסף, המלחמה יוצרת מתחים פנימיים בפקיסטן, שבה חי המיעוט השיעי הגדול בעולם מחוץ לאיראן.

לכן, מטרת התיווך היא למנוע את חידוש המלחמה. השפעתה של פקיסטן על הצדדים מוגבלת, אך היא יכולה להעביר מסרים ולסייע בהורדת הלהבות. הצלחה בתיווך תאפשר לה לצבור נקודות בוושינגטון, החיוניות לקבלת סיוע כלכלי וצבאי, וכן להוכיח לסעודיה שהיא ממלאת את חלקה בברית ההגנה ביניהן באמצעים דיפלומטיים.

היחסים עם ישראל

לשאלה על סיכוי לנורמליזציה עם ישראל, משיב ד”ר רייכנטל בשלילה. הוא מספר על חלון הזדמנויות שהוחמץ ב-2005, אז נפגשו שרי החוץ של שתי המדינות, אך המהלך לא מומש. כיום, דעת הקהל בפקיסטן עוינת מאוד לישראל, והמדינה היא מהאנטישמיות בעולם. המכשול העיקרי, לדבריו, הוא הקשרים האסטרטגיים ההדוקים של ישראל עם הודו. הפקיסטנים רואים בישראל גורם שסייע לאויבתם הגדולה, במיוחד במלחמת קרגיל ב-1999, אז סיפקה ישראל להודו סיוע צבאי קריטי שהכריע את המערכה.