כל המודלים טועים, אבל יש כאלה שמועילים
– ג׳ורג׳ בוקס 1919-2013, סטטיסטיקאי בריטי
״הנוצרים שונאים את הדרוזים ואת השיעים ואת הסונים ואת הפלסטינים; הדרוזים שונאים את הנוצרים ואת השיעים ואת הסונים; השיעים, דפקו אותם כל השנים, אז הם שונאים את כולם; הסונים שונאים את מי שהראיס שלהם אמר להם לשנוא, והפלסטינים שונאים אחד את השני, חוץ מזה שהם שונאים את האחרים; אבל לכולם יש מכנה משותף אחד - כולם מה זה שונאים, שונאים אותנו, את הישראלים. הם היו רוצים לפוצץ לנו את הצורה אם הם היו יכולים אבל הם לא, בגלל צה”ל״
– ״ג׳ורג׳י (אלון אבוטבול) מתוך הסרט ״שתי אצבעות מצידון״
שני ג׳ורג׳ים, שתי אמירות. הראשונה בטוחה בעצמה ושגויה, השנייה מסויגת ונכונה. ג׳ורג׳ (ג׳ורג׳י) הראשון צודק בכל פרט ומפספס את העיקר. הוא מונה שנאות, וזה באמת מה שרואים. אבל אם הייתם מכניסים לאוהל שלו מדען נתונים, הוא לא היה שומע שנאה אלא שאלה אחרת לגמרי: מי מדבר עם מי, מי הגשר היחיד בין שניים שאינם מדברים, ומה קורה לרשת כשהגשר היחיד נשבר.
אנחנו מסבירים את העולם דרך אנשים: במה הם מאמינים, מי מנהיג אותם, איזו טראומה הם נושאים. ההסברים האלה משכנעים, זמינים, וכמעט תמיד מגיעים אחרי המעשה. הם הסיפור שמספרים על ההחלטה, לא הסיבה שבגללה היא התקבלה. הספר הזה טוען טענה אחת: כל שחקן, ממשפחה ועד מדינה, יושב בתוך רשת: מי מדבר עם מי, מי סוחר עם מי, מי מתחתן עם מי ומי שונא את מי. המקום שלו ברשת הזאת, מה שזורם בה וצורתה קובעים את מרחב האפשרויות, והאידאולוגיה פועלת לרוב בתוך המרחב הזה, ולא עליו.
מי שמכיר אותי מהפודקאסט (״השבוע במזרח התיכון״, ההסכת הוותיק ביותר בארץ המוקדש לאזור) מצפה כנראה לספר על המזרח התיכון. זה לא בדיוק זה. המזרח התיכון הוא המעבדה: המקום שבו החוקים האלה פועלים בעוצמה הגבוהה ביותר ומתועדים בצפיפות הגבוהה ביותר. אבל חוק שעובד רק כאן הוא לא חוק, הוא דעה על השכונה. ״הפרלמנט של שאולי״, אם תרצו. לכן תפגשו בספר גם מקרים מזמנים ומקומות אחרים לגמרי: בנקאים בפירנצה של המאה ה־15, פרויקטי קוד פתוח, קהילות עורכים באינטרנט, ומקצוע אחד (שלי, כן?) שנולד, וגם נשחק, בתוך דור.
עוד הערה לפני שמתחילים. רשת היא מודל, ומודל הוא תמיד פישוט. הספר הזה אינו טוען שזה המודל הנכון היחיד, אלא עושה משהו אחר: לוקח מודל אחד, מפעיל אותו עד הסוף, ומראה גם היכן הוא נשבר. כשמקרה מוסבר טוב יותר בכלכלה, בפסיכולוגיה או באקולוגיה, אגיד זאת במקום לכפות עליו טופולוגיה. מתוך כנות ברוטלית, השער האחרון של הספר הזה מוקדש כולו למקומות שבהם המודל לא נתן לי כלום. אל תתפתו לראות בזה חולשה. זו הדרך היחידה לדעת שיש כאן טענה בכלל.
נושא אחד יחזור בכל השערים: אנחנו תמיד רואים רק את הקרום, השכבה החיצונית של המבנה, זו שפונה אלינו. השכבה הזאת נגישה למדידה, והיא נושאת משקל, ולכן קל להסיק ממנה על מה שמתחתיה. המומחים שאתם שומעים הם הקרום של תחום שלם, ההסכמה שאתם רואים היא הקרום של חדר סגור, והמשטר שנראה יציב הוא קרום שהחזיק עד השבוע שבו הפסיק להחזיק. השאלה שחוזרת בספר אינה רק מה צורתה של הרשת, אלא מניין אתם יודעים שזו הצורה.
פירנצה, 1433. האוליגרכים, המשפחות הוותיקות שמושלות בעיר כבר חמישים שנה, מגרשים את קוזימו דה מדיצ׳י מהעיר, והוא עובר לוונציה. שנה אחר כך המנהיג שלהם, רינלדו אלביצי, קורא לתומכיו להתאסף עם נשק בכיכר ולתפוס את השלטון. בשעה היעודה מגיעים רק חלק. כל אחד מסתכל על השכנים שלו, מתייעץ, מהסס, ובזמן שרינלדו מנסה לגייס עוד אנשים, אחרים כבר הולכים הביתה. תומכי מדיצ׳י, לעומתם, מגיעים מייד ובתיאום מושלם אל ארמון השלטון ומתייצבים להגן עליו. וכל זה כשקוזימו עצמו יושב בוונציה. קרב לא היה. קוזימו חוזר בתהלוכת ניצחון, והאוליגרכים מגורשים, הפעם לתמיד. קוזימו דה מדיצ׳י השתלט על פירנצה בלי צבא.
בני התקופה ידעו להסביר את זה: מצד אחד הפטריציים, בני המשפחות הוותיקות והמיוחסות שהחזיקו בשלטון העיר דורות, ומהצד השני מדיצ׳י, הגיבורים של העשירים החדשים. בשנות התשעים של המאה העשרים שני חוקרים, ג׳ון פאדג׳ט (John Padgett) וכריסטופר אנסל (Christopher Ansell), פשוט ספרו. ההון החציוני של משפחה במחנה האוליגרכים: 21,053 פלורינים. במחנה מדיצ׳י: 20,874. סטטיסטית, אותו דבר. גם הוותק לא מסביר, כי במחנה מדיצ׳י היו פטריציים ותיקים בשפע. ״מאבק מעמדות מרקסיסטי זה לא היה״, הם כותבים. מה שהבדיל בין המחנות לא היה מי הם, אלא מי מתחתן עם מי ומי עושה עסקים עם מי. האוליגרכים התחתנו זה עם זה, צפוף. מדיצ׳י היו המשפחה היחידה שחיברה בין משפחות שלא דיברו זו עם זו. והחלק היפה: הם לא תכננו את זה. האוליגרכים חסמו אותם מלהשתדך עם השכנים הפטריציים בשכונה שלהם, ודחפו אותם לחפש שידוכים במקומות אחרים. את הבחירה של מדיצ׳י, כותבים פאדג׳ט ואנסל, כפו עליהם האוליגרכים עצמם. ואם זה מזכיר לכם משהו מהפוליטיקה הישראלית מ־2020 ואילך, אני לא מאשים אתכם.
דוחה, ספטמבר 2025. ישראל תוקפת את הנהגת חמאס בבירת קטר, מדינה פצפונת בחצי האי ערב. בתוך שלושה שבועות ראש ממשלת ישראל מתנצל בטלפון מהבית הלבן, ונשיא ארצות הברית חותם על צו שקובע שתקיפה על קטר היא איום על ביטחון ארצות הברית. ובאוקטובר קטר שוב מתווכת. הופצצה בספטמבר, מתווכת באוקטובר.
משפחת בנקאים בפירנצה של המאה החמש עשרה ומדינה קטנה במפרץ. תקופה אחרת, דת אחרת, משטר אחר, סדר גודל אחר, ואותו מהלך בדיוק. אף אחת מהן לא הייתה החזקה בסביבתה. שתיהן היו הגשר היחיד בין צדדים שלא מדברים זה עם זה. בפירנצה זה נכון כמעט מילולית; בדוחה תיווכו לצדה גם מצרים וארצות הברית, ובכל זאת איש לא מצא לה תחליף.
ואת אותו דבר אפשר לייצר במעבדה, בלי היסטוריה ובלי אידאולוגיה. שלושה אנשים בשורה, ובכל סבב האמצעי יכול לסגור עסקה רק עם אחד משני השכנים שלו. מי שנשאר בחוץ מבקש פחות בסבב הבא, וכעבור כמה סבבים האמצעי לוקח בערך חמש שישיות מהכסף. מספיק לאפשר לו לסגור עסקה עם שניהם, והחלוקה חוזרת להיות שווה בערך. הכוח לא היה של מי שעומד באמצע. הוא היה של מי ששני הצדדים מתחרים עליו.
בני התקופה הסבירו את מדיצ׳י בכסף ובמעמד, ופרשני היום מסבירים את קטר בגז ובאל ג׳זירה. שני ההסברים עונים על השאלה מי הם. הספר הזה שואל איפה הם עמדו.
מה מחכה לנו בספר
מה שנראה כתכונה של אדם מתברר שוב ושוב כתכונה של מקום. נראה מדוע כוח נובע מהחזקת הגשר היחיד מעל חור ברשת, ולמה ערכה של קטאר תלוי דווקא בכך שכל היתר מנותקים. נראה מדוע מגעים חשאיים בין אויבים נפתחים כמעט תמיד דרך מישהו שולי וחסר חשיבות לכאורה, ולמה אוסלו הייתה נורווגית מסיבות מבניות ולא מקריות.
וכאן נעשה משהו שספרי רשתות פופולריים נמנעים ממנו בדרך כלל: ניקח את אחד המקרים הקנוניים ביותר בתחום ונראה שגם עליו יש מחלוקת. ניתוח מחודש של רשת המשפחות בפירנצה שואל אם המדיצ׳י היו בכלל המשפחה החזקה ביותר. התשובה חשובה פחות מן העובדה שהשאלה נשאלת.
הכלל: לפני ששואלים מי הוא, שואלים איפה הוא יושב.
המיקום קובע מי יכול. ההצטברות קובעת מי כבר קיבל. אלה שני חוקים, ולא אחד.
נשאל למה דווקא אותם שישה אנשים מסבירים לכם את האזור בכל אולפן, ונגלה שתשומת לב נצמדת למי שכבר יש לו אותה. נראה איך אותו מנגנון עובד רחוק מכאן: מקצוע שלם שנולד כשם למשרה, פרח בתוך עשור, הוכתר כמקצוע הסקסי ביותר של המאה, ונשחק כשהערך נדד אל שני קצות השרשרת, והאמצע נותר עם עבודה מכובדת ובלי תביעת בעלות על דבר. ונראה כיצד הכוח לייצר ידע מתרכז אצל מי שכבר מחזיק בו, עד שהמעבדות הקטנות נעלמות מן השולחן בלי שאיש החליט על כך.
כאן גם חוזר הקרום: המומחים שאתם רואים אינם מדגם של התחום, הם השכבה העליונה שלו.
הכלל: תשומת לב נצמדת למי שכבר יש לו, כמעט בלי קשר לשאלה מי צודק.
חיבור אינו ניטרלי. הוא מעביר דברים מסוימים ומשמיד אחרים, ובראשם מידע. נראה איך רשת בריתות שנועדה להרתיע הפכה בשנת 1914, לפי קריאה אחת ושנויה במחלוקת, סכסוך מקומי למלחמת יבשת, ולמה צפיפות של קשרים מפסיקה בשלב מסוים לבודד ומתחילה להעביר.
ואז מגיע הפרק הלא נוח: תמימות דעים אינה סימן לוודאות אלא לטעות. ברשת צפופה המנתחים דוגמים זה את זה ולא את העולם, וההסכמה נעשית כמעט חינם. כאן ניכנס אל המילים עצמן ונמדוד איך ניסוחים מהגרים בין חדרים, עד שאותם שלושה משפטים נשמעים בכל מקום ואיש כבר אינו זוכר מי אמר אותם ראשון. כך נראה הכישלון באוקטובר 1973, כך נראו ההערכות הרוסיות על אוקראינה והערכות המודיעין המערבי על נשק להשמדה המונית בעיראק, וכך נראה, ככל שהעדויות מאפשרות לומר כיום, גם מעגל התכנון הסגור של חמאס באוקטובר 2023. אותה אריתמטיקה, משני צדי כל גדר.
הדוגמה הלא אזורית כאן היא קהילת עורכים באינטרנט, מקום שבו רשום בדיוק מי כתב מה ומתי, ולכן אפשר למדוד את היווצרותה של הסכמה במקום להתווכח עליה.
ולפני הכלל, שני צעדים אחורה מן האזור. משפט שבו חמישה עדים מזהים את אותו אדם נראה חזק ממשפט שבו מזהים אותו שלושה, אבל זה לא כל כך פשוט. זו אינה אמירה ספרותית אלא חשבון: ברגע שקיימת אפשרות קטנה שכל העדויות נשענות על אותו פגם אחד, הסכמה מושלמת מוסברת טוב יותר על ידי הפגם מאשר על ידי האמת. ולכן, הסנהדרין נהגה לפסול הרשעה שהתקבלה פה אחד. מי שניסח את הכלל הזה לא החזיק מודל הסתברותי, הוא רק חשד בחדר שאין בו חולק. את החשבון שמצדיק את החשד כתבו כאלף ושמונה מאות שנה אחריו.
הכלל: הסכמה מודדת את הרשת של המסכימים, לא את העולם.
מהשחקן הבודד אל הקולקטיב כולו. רשת של ידידויות ואיבות אינה יציבה במשולשים מסוימים ונוטה לפתור אותם, ומה שאנחנו מכנים התיישרות אזורית הוא הרשת שמתקנת את עצמה, כשהמנהיגים מגיעים אחר כך לספק נימוקים.
קו השבר של קהילה קיים בה הרבה לפני האירוע שמפוצץ אותה, ואפשר לאתר אותו דרך תגובות רגשיות לגירויים שאין בהם מחלוקת כלל. לא הגיוון מפרק מדינות אלא היישור: מה קורה כשאזור, שפה, עדה ומעמד מחלקים את אותם אנשים באותו אופן, ומה קורה כשהחלוקות חוצות זו את זו.
ואת אותו הבדל בדיוק אפשר לראות במקום העבודה שלכם. כשהמחלקה, הוותק, השפה והקומה מחלקים את העובדים לאותן שתי קבוצות, יש שם שבר. כשהן חוצות זו את זו, יש שם רכילות.
הכלל: לקבוצה יש צורה, ולצורה יש דעה על גורלה.
כל קולקטיב מצליח מגיע אל הסף שבו הוא חדל להיות מה שהיה. החברים מתרבים בקו ישר והקשרים שיש לתחזק מתרבים בריבוע, והפער הזה אינו כישלון ניהולי אלא אריתמטיקה. מכאן נראה מדוע תנועות, מחתרות, חברות וקהילות מתפצלות, מטהרות מבפנים או מתמסדות דווקא ברגע ההצלחה, ומדוע עלות היציאה היא שקובעת באיזו משלוש הדרכים זה יקרה.
ובפרויקטי קוד פתוח אפשר לראות את אותה גיאומטריה בלי דם: פיצולים, טיהורים ועזיבות, כשעלות היציאה היא שורת פקודה אחת.
הכלל: קולקטיב מת לרוב מהצלחה, לא מכישלון.
טענה שבולעת כל דוגמה נגדית אינה חזקה, היא רק בלתי ניתנת להפרכה. אנסח כאן תחזיות לפני שאציג תוצאות, אראה איפה חיפשתי כישלונות, ואפרסם את ההחטאות. הספר הזה טוען שהמבנה מגביל, לא שהוא גוזר, וההבדל הזה נמדד דווקא במקומות שבהם הגיאומטריה לא נתנה לי כלום.
הכלל: תאוריה שלעולם אינה מפסידה אינה מנצחת.
יש במדינת ישראל אנומליה שראינו פעמיים בתוך שנתיים, וכמעט איש לא הסביר אותה נכון.
מיליוני אנשים יצאו לרחוב. ואז, מן הצד השני של אותו ויכוח, יצאו מיליונים אחרים. שני המחנות האמינו בדברים הפוכים, והתנהגו בדיוק אותו דבר. אף אחד מהם לא יצא כדי להשפיל את השני. כל אחד מהם יצא מפני שהרגיש שהוא נלחם על שלו. ואז הגיעה המלחמה, ואותם אנשים בדיוק התייצבו שוב, הפעם כתף אל כתף.
זה המקרה שבו האידאולוגיה היא ההסבר המתבקש ביותר, וכל פרשן בארץ הגיע אליו. והנה האידאולוגיה החליפה צד וההתנהגות לא זזה. מה שלא זז הוא המבנה: קבוצה שבה החשיפה לעלות משותפת מפסיקה לייצר תושבים, ואף לא אזרחים. היא מתחילה לייצר בעלים. תושב גר, אזרח משתתף, בעל מניות מגיע לאסיפה הכללית כי זה שלו. יש שיראו בזה ביקורת על החברה הישראלית. אני רואה בזה תעודת כבוד.
זה גם מסביר את המנהג העתיק של מחצית השקל. מס רגרסיבי המושתת על אותו רעיון: תשלום שווה מכל אחד, בלי קשר ליכולתו, מפני שחשיפה שווה מייצרת ציפייה שווה לקול. שם מישהו תכנן את זה במכוון. כאן זה קרה בלי שאיש תכנן.
ומכאן החלק הפחות נוח, שאסור לדלג עליו. החוק הזה לא נעצר במקום שנוח לי. אם חשיפה משותפת לעלות היא שמייצרת בעלים, אז כל מי שחשוף פחות יתנהג פחות כמו בעל, וזה נכון גם עליי, בכל מקום שבו אני משלם פחות מאחרים. שתי המסקנות הולכות יחד: קול של בעל דורש עלות של בעל, והרחבת הבעלות דורשת הרחבת החשיפה. ברגע שאני מפעיל את החוק רק כשהתוצאה מסתדרת לי, החלפתי מודל בטיעון.
כל מה שנאמר על מדינות, מחתרות וקהילות נכון גם עליך. המידע שלך מתואם עם זה של שכניך, הוודאות שלך היא בחלקה מדידה של הרשת שבה אתה יושב, והמומחים שאתה שומע הם תוצר של אותה מכונה מהשער השני.
את החלק הזה אני כותב על עצמי ובמספרים: רשימת האורחים של הפודקאסט שלי כהתפלגות אמיתית, מי הוזמן פעמיים ומי לא הוזמן מעולם, וכמה מתואמים מקורות המידע שלי, באותה שיטה בדיוק שהפעלתי על הכישלונות המודיעיניים. אני לא יודע מראש מה יֵצא שם, וזו הנקודה.
לא הגיע הזמן להפסיק לשאול למה הם עשו את זה. הגיע הזמן לשאול קודם איפה הם עמדו.