אני זוכר את היום הזה היטב. הייתי טירון במשמר הגבול ובדיוק באותו היום קיבלתי הפניה למרפאת שיניים בירושליים. בגלל ההסכמים התחיל בלגאן בכל השטחים ולקחו את כל הטירונים לתגבר את הכוחות בשטח. אותי שכחו במרפאה. אז השלמתי שעות שינה במרפאה, איכשהו הגעתי לבסיס הטירונים בבית חורון, שהיה כמעט ריק מחיילים. לאף אחד לא היה מושג מה לעשות איתי, אז הלכתי לישון באחד האוהלים והתעוררתי יקיצה טבעית בשתים עשרה בצהריים יום למחורת. אחחח איזה זיכרון מתוק!
הפלסטינים, לעומת זאת, לא זוכרים את היום הזה בערגה כמו שלי, אם לשפוט לפי הקריקטורות המתפרסמות לכבוד הארוע. רק חסר להם לכתוב ״פושעי אוסלו לדין״
ויותר ברצינות. בתור מגב״ניק, אני זוכר את ההשתוממות לנוכח גל האופטימיות ששטף את הציבור הישראלי. אני זוכר את השבועות הארוכים של התפרעויות, זריקות אבנים, צעקות ״יטבח אל יהוד״, פיגועים ובמקביל לכל זה, בדיסוננס עצום, ״רוח השלום״ שנשבה בארץ עד לגל הפיגועים של 95 (לפני ואחרי רצח רבין). במרץ 96, כאשר הייתי חובש קרבי במג״ב נאלצתי לאסוף שאריות אדם ממדרכות ירושלים אחרי עוד פיגוע התאבדות של קו 18.
גל האופטימיות נגמר. הציבור הישראלי נטה חזק ימינה (ואני נטיתי שמאלה), והשאר היסטוריה. אני לא יודע מה היה קורה אילו הסכמי אוסלו לא היו נחתמים. אני לא פרשן פוליטי גדול, ויש לי ידע אפסי בגיאופוליטיקה, היסטוריה ותולדות סכסוכים, אבל בראייה סובייקטיבית נראה לי שמצב שני העמים אחרי ההסכמים פחות טוב ממה שהיה לפניהם. נו, לפחות בזה יש קונצזוס בין הישראלים לפלסטינים.
בוריס גורליק 
רואים שאין לך מושג
אהבתיאהבתי
יש כל כך הרבה דברים בהם אין לי מושג. לאיזה מהם אתה מתכוון?
אהבתיאהבתי