בעיניי, המדד הטוב ביותר לחומרת המגיפה זה מקרי המוות העודפים. מה זה ולמה זה טוב (או לא טוב)? כידוע, בני אדם היו מתים גם לפני הקורונה. פה ושם אני שומע גיכוחים מהעובדה שכל אדם שנפטר עם הקורונה נספר כאילו נפטר מ־הקורונה. גם אם מדובר באדם בן 98 שסבל מסרטן גרורתי, נדרס במעבר חציה וטבע בים. אבל, למעשה, אין מה לעשות. אם בכל פעם בה הייתי צריך להסביר לאנשים, בתור איש נתונים ואלגוריתמים, ש־״לספור דברים זה קשה״ הייתי מקבל שקל, הייתי יכול לקנות מנה יפה של שווארמה עם צ׳יפס בצד ושתיה.

אה, איפה היינו. לספור מקרי מוות ממחלה מסויימת זה קשה. לספור מקרי מוות באופן כללי זה יותר קל. ולכן, אם מנהלים את הספירה נכון, ומשתמשים במודלים מתמטיים סבירים, אפשר להעריך כמה אנשים ״אמורים״ ללכת לעולמם בכל שבוע נתון. ואז, אם משווים את צפוי למצוי, אפשר לקבל תמונה מעניינת.
הנה הגרף של האתר Financial Times שעשה בדיוק את זה. (בתור מרצה לגרפים אין לי מספיק תשבוחות לגרף הזה).
אתם רואים את האזורים האדומים בין הקו האדום לשחור? אלה הם מקרי המוות העודפים – התוצאה ה״אמיתית״ של המגיפה. שישים וחמישה אלף איש בבריטניה, חמישים וארבע אלף בברזיל, וכך הלאה. באמת נורא.
אבל פה ושם יש מדינות בלי מקרי מוות עודפים בכלל. בגרף הזה רק שלוש מדינות כאלה: איסלנד, נורווגיה, וישראל. מה שלא יכול שלא לשמח.

עכשיו, למה זה קורה? האם בגלל ההנהגה הנבונה של ממשלתנו הדגולה? או בגלל ההענות המופתית של הציבור? או בזכות התפילות של בחורי ישיבות בבני ברק, ירושלים ואשדוד? אני לא יודע. מה שאני כן יודע זה. מצבנו לא רע.

ולפני שאתם ממהרים להחליט שהסגר והמגבלות היו לחינם. לפנינו מקרה קלסי של פרדוקס ההענות. בלי ניסוי מבוקר ולא מוסרי בעליל, אי אפשר לדעת אם העדר מקרי המוות העודפים הוא בזכות המגבלות למרות.

אז יאללה, תפסיקו להיות חמוצים. יש סיבה לאופטימיות